המילים שחותמות את ספר שמות הן: בְּכָל-מַסְעֵיהֶם.
יעני לא משנה לאן תלכו ומתי תלכו- יש משהו שמלווה אתכם.
אבל איך? איך אנחנו לוקחים חוויה עוצמתית ומנכיחים אותה אחר כך בתוך החיים?
איך הופכים את החד-פעמי לרב-פעמי?
(מעניין לחשוב על זה בהקשר של קיימות..).
מציעים לכם לחשוב על השאלות האלה לאורו של השיר הבא:
לאן שנצוף / מיה טבת דיין
בִּתִּי מַנּיִחָה אֶת רֹאשָׁהּ עַל בִּטְניִ
כְּמַאֲזִינָה לְצֶדֶף גָּדוֹל,
שׁוֹמַעַת בִּי רַחַשׁ רוּחוֹת עַתִּיקוֹת
וְקוֹרֵאת רְמָזיִם
לֹא מִזְּמַן יָצְאָה מֵהַבֶּטֶן הַזֹּאת,
נִפְלֶטֶת מִתּוֹךְ הַגַּלִּים.
עַכְשָׁו אֲנִי הַמָּצוֹף הָעֲנָק
וּבִתִּי יְשֵׁנָה עָלַי
אֲניִ הַצָּב, שֶׁעָלָיו מֻנָּח הַיְּקוּם
וְהַיְּקוּם הוּא בִּתִּי.
אֲניִ הַגּוּף הַגָּדוֹל, חֹמֶר וַעֲצָמוֹת
וּבִתִּי נוֹשֵׂאת רִבּוֹא חֲלוֹמוֹת.
מִתַּחְתֵּינוּ וּמִסְּבִיבֵנוּ
אוֹקְיָנוֹס מֵימֵי הָאַהֲבָה
וְאוֹר קָטָן בַּמִּסְדְּרוֹן מִחוּץ לַחֶדֶר
הוּא מִגְדַּלּוֹר
לְאָן שֶׁנָּצוּף שָׁם בַּיִת.
שבת שלום!